<h1>ראב"ן שו"ת סימן מ"ז</h1>
<h2>דף פט.</h2>
המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול [כתובות פ"ו]. ראיתי פתרונים רבים על שמועה זו ולא ישרו בעיניי אך זה פתרונו. ראובן שמכר לשמעון שטר חוב שיש לו על לוי וחזר ראובן המוכר ומחל לו ללוי חובו מחול הוא, ואין שמעון הלוקח יכול לומר ללוי מה היה לראובן בחוב אחרי שמכרו לי ואין מחילתו מחילה, משום דכיון דלא יצא החוב לגמרי מרשות ראובן כשמכרו, שאם יטעון לוי הבעל חוב לשמעון הלוקח פרעתי חוב זה לראובן שמוכרו לך ואם ישבע (הלוקח) [המוכר] שלא פרעתיו אפרע לך, טענתו טענה כדרב פפא דאמר [שבועות מ"א.] האי מאן דאפיק שטרא אחבריה וא"ל פרוע הוא לאו כל כמיניה ואי אמר אישתבע לי דלא פרעתיך מישתבע ליה, וכיון שאין שמעון הלוקח יכול ליפרע מלוי אם יטעון לוי כן אא"כ ישבע ראובן הויא המלוה בחזקת ראובן עדיין, מהניא מחילתו מיגו דמהניא שבועה. ואפילו יורש מוחל, כלומר מת ראובן המוכר וקדם בנו של ראובן ומחל ללוי מחול, לפי שאם יטעון לוי לשמעון פרעתי עד שלא מת אין שמעון נפרע ממנו, אא"כ נשבע יורשו של ראובן שבועת יורשין שלא אמר לו אביו ולא פיקדו ששטר זה פרוע כמו שהיה לו ליורש לישבע אם היה הוא בעצמו בא לגבות, וכיון שאין הלוקח יכול לגבות אלא בשבועת היורש, נמצא חוב זה עדיין ברשותו ולפיכך יכול למחול. ומודה שמואל [ב"ב קמ"ז:] שאם נתנו ראובן לאותו חוב לשמעון במתנת שכיב מרע ומת שאין יורשו יכול למחול, דכיון שנתנו ראובן לשמעון במתנת שכ"מ אין יורשו צריך לישבע שבועת יורשין דהא חזינן דודאי לא פיקדו דהא נתנו לשמעון ומת, וכיון דא"צ לישבע נפק ליה החוב מרשותו ואין יכול למחול. וממילא שמעינן שאם היה מודה לוי לשמעון בחוב בפני המוכר והלוקח שלא פרעו דשוב אין המוכר יכול למחול, [ד]הא לא מצי טעין פרעתי לראובן שהרי הודה שלא פרע, וא"צ ראובן לישבע, וכדאמרינן [גיטין י"ג] מנה לי בידך תניהו לפלוני במעמד שלשתן קנה המקבל, ואין המוכר יכול לחזור בו ולא לימחול ללוה (ולא לחזור בו) דכיון דהודה הלוה שהוא חייב לו יצא לגמרי מרשות הנותן וקם ליה ברשות המקבל ונשתעבד לו, אבל כל זמן שאינו מודה לא יצא לגמרי מרשות המוכר כדאמר[ן]. וסתם מוכר שטר שלא בפני הלוה הוא, דאי בפניו ל"ה צריך למסור שטר לקונה ולא ליכתוב לו שטר אחר קני ליה הוא וכל שיעבודיה דביה, אלא יאמר לו מלוה שאתה חייב לי תניהו לפלוני, אלא ודאי שלא בפניו הוא. ומה שאמר שמואל מחול, אע"פ שמסר שטר חוב לזה וכתב קני לך הוא וכל שיעבודא דביה כמו שפירשתי, דאע"ג דכתב ליה הכי לא יצא החוב מרשותו לגמרי כל זמן שלא הודה הלוה בחוב. מיהו המוכר שמחל חייב להחזיר ללוקח מעותיו שנתן לו, דכיון דלא יצא החוב לגמרי מרשות המוכר שהרי יכול למחול, לא היתה המכירה גמורה ולא קנה המוכר המעות עד שיודה הלוה בהלואה, וכיון שכן חייב להחזיר לו דמיו. ואיכא דמדמי לה לשורף שטרותיו של חבירו דפטור [ב"ק צ"ח.], ה"נ פטור האי מוחל מכלום. ולא דמי דהתם אמר ליה ניירא קלאי מינך וניירא יהיבנא לך, אבל הכא דיהיב ליה מעות חייב להחזירם לו. ואיכא דילפי מיהא דאמרינן בפ' החובל [שם פ"ט.] אלא משום דשמואל דאמר שמואל המוכר שט"ח וכו' אמרי זבוני תזבין לכתובתה בטובת הנאה ותיתב ליה לנחבל ואי מחלה לגבי בעל [תמחלא] אמרי כל לגבי בעל מחלה ואפסודי לההוא זבונא בידים לא מפסדינן, ומדאמרינן הכי ש"מ שהלוקח נפסד לגמרי שאין המוכר מחזיר לו מעות. ולא דמי דהתם ודאי נפסד הלוקח משום שהיא יושבת תחת בעלה ואין לה מה לשלם, אבל הכא שיש לו מה לשלם לא מפסיד הלוקח. והא דאמר אמימר [שם צ"ח:] מאן דדאין דינא דגרמי מגבי בה דמי שטרא מעליא ומאן דלא דאין מגבי דמי ניירא, היינו כמה שהיה החוב יותר על הדמים שלקחו בהן מאותו חוב לא משלם אלא דמי ניירא, אבל דמים שנתן לו ודאי יחזיר. וראייה לפירושי שפירשתי בדברי שמואל, מהא דאמרינן בכתובות (בפ"ק) [בפ"ט פ"ו.] אמר שמואל המוכר שט"ח וכו' ואמר רב הונא בריה דרב יהושע ואי פיקח הוא מקרקש ליה זוזי ללוה כדי שיודה לו בחוב ויכתוב לו הלוה שטר שהוא חייב לו זה החוב דשוב אינו יכול המוכר למחול שהרי יצא מרשותו לגמרי שא"צ לישבע עליו שהרי הודה הלוה ואין יכול לטעון פרעתי, אלמא דכל זמן שלא הודה הלוה לא יצא מרשות המלוה ויכול למחול.
<h2>דף צח.</h2>
המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול [כתובות פ"ו]. ראיתי פתרונים רבים על שמועה זו ולא ישרו בעיניי אך זה פתרונו. ראובן שמכר לשמעון שטר חוב שיש לו על לוי וחזר ראובן המוכר ומחל לו ללוי חובו מחול הוא, ואין שמעון הלוקח יכול לומר ללוי מה היה לראובן בחוב אחרי שמכרו לי ואין מחילתו מחילה, משום דכיון דלא יצא החוב לגמרי מרשות ראובן כשמכרו, שאם יטעון לוי הבעל חוב לשמעון הלוקח פרעתי חוב זה לראובן שמוכרו לך ואם ישבע (הלוקח) [המוכר] שלא פרעתיו אפרע לך, טענתו טענה כדרב פפא דאמר [שבועות מ"א.] האי מאן דאפיק שטרא אחבריה וא"ל פרוע הוא לאו כל כמיניה ואי אמר אישתבע לי דלא פרעתיך מישתבע ליה, וכיון שאין שמעון הלוקח יכול ליפרע מלוי אם יטעון לוי כן אא"כ ישבע ראובן הויא המלוה בחזקת ראובן עדיין, מהניא מחילתו מיגו דמהניא שבועה. ואפילו יורש מוחל, כלומר מת ראובן המוכר וקדם בנו של ראובן ומחל ללוי מחול, לפי שאם יטעון לוי לשמעון פרעתי עד שלא מת אין שמעון נפרע ממנו, אא"כ נשבע יורשו של ראובן שבועת יורשין שלא אמר לו אביו ולא פיקדו ששטר זה פרוע כמו שהיה לו ליורש לישבע אם היה הוא בעצמו בא לגבות, וכיון שאין הלוקח יכול לגבות אלא בשבועת היורש, נמצא חוב זה עדיין ברשותו ולפיכך יכול למחול. ומודה שמואל [ב"ב קמ"ז:] שאם נתנו ראובן לאותו חוב לשמעון במתנת שכיב מרע ומת שאין יורשו יכול למחול, דכיון שנתנו ראובן לשמעון במתנת שכ"מ אין יורשו צריך לישבע שבועת יורשין דהא חזינן דודאי לא פיקדו דהא נתנו לשמעון ומת, וכיון דא"צ לישבע נפק ליה החוב מרשותו ואין יכול למחול. וממילא שמעינן שאם היה מודה לוי לשמעון בחוב בפני המוכר והלוקח שלא פרעו דשוב אין המוכר יכול למחול, [ד]הא לא מצי טעין פרעתי לראובן שהרי הודה שלא פרע, וא"צ ראובן לישבע, וכדאמרינן [גיטין י"ג] מנה לי בידך תניהו לפלוני במעמד שלשתן קנה המקבל, ואין המוכר יכול לחזור בו ולא לימחול ללוה (ולא לחזור בו) דכיון דהודה הלוה שהוא חייב לו יצא לגמרי מרשות הנותן וקם ליה ברשות המקבל ונשתעבד לו, אבל כל זמן שאינו מודה לא יצא לגמרי מרשות המוכר כדאמר[ן]. וסתם מוכר שטר שלא בפני הלוה הוא, דאי בפניו ל"ה צריך למסור שטר לקונה ולא ליכתוב לו שטר אחר קני ליה הוא וכל שיעבודיה דביה, אלא יאמר לו מלוה שאתה חייב לי תניהו לפלוני, אלא ודאי שלא בפניו הוא. ומה שאמר שמואל מחול, אע"פ שמסר שטר חוב לזה וכתב קני לך הוא וכל שיעבודא דביה כמו שפירשתי, דאע"ג דכתב ליה הכי לא יצא החוב מרשותו לגמרי כל זמן שלא הודה הלוה בחוב. מיהו המוכר שמחל חייב להחזיר ללוקח מעותיו שנתן לו, דכיון דלא יצא החוב לגמרי מרשות המוכר שהרי יכול למחול, לא היתה המכירה גמורה ולא קנה המוכר המעות עד שיודה הלוה בהלואה, וכיון שכן חייב להחזיר לו דמיו. ואיכא דמדמי לה לשורף שטרותיו של חבירו דפטור [ב"ק צ"ח.], ה"נ פטור האי מוחל מכלום. ולא דמי דהתם אמר ליה ניירא קלאי מינך וניירא יהיבנא לך, אבל הכא דיהיב ליה מעות חייב להחזירם לו. ואיכא דילפי מיהא דאמרינן בפ' החובל [שם פ"ט.] אלא משום דשמואל דאמר שמואל המוכר שט"ח וכו' אמרי זבוני תזבין לכתובתה בטובת הנאה ותיתב ליה לנחבל ואי מחלה לגבי בעל [תמחלא] אמרי כל לגבי בעל מחלה ואפסודי לההוא זבונא בידים לא מפסדינן, ומדאמרינן הכי ש"מ שהלוקח נפסד לגמרי שאין המוכר מחזיר לו מעות. ולא דמי דהתם ודאי נפסד הלוקח משום שהיא יושבת תחת בעלה ואין לה מה לשלם, אבל הכא שיש לו מה לשלם לא מפסיד הלוקח. והא דאמר אמימר [שם צ"ח:] מאן דדאין דינא דגרמי מגבי בה דמי שטרא מעליא ומאן דלא דאין מגבי דמי ניירא, היינו כמה שהיה החוב יותר על הדמים שלקחו בהן מאותו חוב לא משלם אלא דמי ניירא, אבל דמים שנתן לו ודאי יחזיר. וראייה לפירושי שפירשתי בדברי שמואל, מהא דאמרינן בכתובות (בפ"ק) [בפ"ט פ"ו.] אמר שמואל המוכר שט"ח וכו' ואמר רב הונא בריה דרב יהושע ואי פיקח הוא מקרקש ליה זוזי ללוה כדי שיודה לו בחוב ויכתוב לו הלוה שטר שהוא חייב לו זה החוב דשוב אינו יכול המוכר למחול שהרי יצא מרשותו לגמרי שא"צ לישבע עליו שהרי הודה הלוה ואין יכול לטעון פרעתי, אלמא דכל זמן שלא הודה הלוה לא יצא מרשות המלוה ויכול למחול.
